כן, מה?

בין שכבת האבק על כפות הרגליים שלי ללהעביר אצבעות על רהיטים, רק כדי להבין כמה מלוכלך. השקיעה שלי חנוקה ואני עדיין יושבת במרפסת, משקיפה על אופק אפור-סגול חנוק. החלונות עירומים, וילונות זרוקים ברחבי הבית בשלבי כביסה שונים. המצעים שלי חדשים, השמיכה מריחה טוב.

קשה לי להגיד אמת.

בין שכבת הלכלוך על כפות הרגליים שלי לצלצול הטלפון. הרעש במסדרונות, בדיחות במשרדים בדרך לשירותים. עוגות ושוקולד חול ואיתמר עזב לפני שבוע. קר בפנים והמרפסת רחבת ידיים, תופסת את תל אביב בשתי הקצוות. אני לא בטוחה אם אני נפעמת, מביטה מטה לעשרות בתים מוארים. טלוויזיות דולקות, אנשים מטיילים עם כלבים. הוא איתי בטלפון, מסביר לי על חלוקת זמנים ומבקש ממני להתקשר כשחרא.

וזה מן דיסוננס כזה. הרען מדביק לזה תווית, התזה שלי, ואני רק מתה מפחד בכיסא שלי. מרגישה את המבטים של הרמד והרמכל. אני קנאית, לחוצה. מרגישה שאני טובעת בזמן שאני לוקחת גומי מהמשרד של האיש הזר הזה שמציע לי אוזן. איך אפשר להגיד אמת? תראו איך אני נאבקת? זה מה שאגיד? תראו כמה גדול זה? תראו כמה זה גדול עליי, אולי?

והוא אומר שהוא לא דואג לי. שאני לא צריכה לדאוג.

בינתיים אני מנגבת אבק מהשולחן בסלון. הוא עירום, כי סבתא כעסה כשביקשתי מפה והוא דל כי המטבח הוא שטח אש. וכשאני אוכלת את האורז ברוטב שלי ושותה מיץ לא טעים אני יודעת שאנחנו תמיד נהיה בלאגן. אולי במציאות אחרת היינו מתיישבים בשמונה ומדברים על "פרויקט יונה". אולי היה תפוח אדמה אפוי וצלי ואולי סבתא הייתה יושבת איתנו. אבל אנחנו בלאגן. העיניים העייפות של אמא והשיער הפרוע של אחי והגחמות הזרות שלי. ותמיד זה נפלא, אבל היום, אולי קצת עצוב לי.